חרב הרי הוא כחלל

אחד מקרובי המת שנגע במת בשעון שעל ידו, האם יכול להיכנס עם השעון לבית הכנסת שיש שם כהנים, שהרי השעון עשוי ממתכת, והרי חרב הרי הוא כחלל, א"כ השעון טמא באבי אבות הטומאה, וכשנכנס לחדר נטמאים כל הכהנים?

נהגו הכהנים להקל בטומאת חרב הרי הוא כחלל.

בפרשת במדבר פרק יט פסוק טז כתוב וכל אשר יגע בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים.

ואמרי' בגמרא בשבת קא, ובמקומות רבים בש"ס, חרב הרי הוא כחלל, דהיינו שהחרב שנגעה במת עצמו טמאה בטומאת אבי אבות הטומאה. ונחלקו הפוסקים בדין חרב הרי הוא כחלל. שיטת הרמב"ם שהוא בכל הבגדים והכלים שנגעו במת חוץ מכלי חרס, אולם שיטת הראב"ד שדווקא בכלי מתכות.

והנה בפוסקים הביאו ממסכת שמחות [פ"ד] כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה. (ואף שהגירסא שלפנינו היא "כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה סופג את הארבעים, ושאין הנזיר מגלח עליה אין סופג את הארבעים.")  

וכתב הרמ"א סימן שסט סעיף א' וז"ל "יש אומרים דכהנים אסורים ליטמא לחרב שנטמא במת (כל בו בשם ספר יראים ותשו' רשב"א בשם רבותינו הצרפתים), ויש מקילין (תשובת רשב"א שם בשם הראב"ד ועיין בתוס' דנזיר באריכות), וכן נהגו להקל ואין נזהרין מזה.  וביארו הפוסקים דהאוסרים והמתירים נחלקו האם בנזיר שנטמא בחרב הרי הוא כחלל סותר ספירתו או לא, דהאוסרים סוברים דהנזיר מגלח על זה וא"כ אף הכהן מוזהר עליה ומטמא אף באהל. והמקילין מקילין משום שבתוספתא פ"ק דאהלות מבואר דאין הנזיר מגלח על זה, וממילא אין הכהן מוזהר בה.