טומאת כהן לקרובו שלא לצורך המת

כהן שמצווה עליו להיטמאו לקרובו שנטמא, האם נטמא דווקא לצורך קבורתו, או אף שלא לצורך?

שיטת השו"ע שמצווה להיטמאות אף שלא לצורך המת, אולם שיטת הרמ"א שנכון להחמיר להיטמאות דווקא לצורך הקבורה ולהביא לו ארון ותכריכים. אולם להיות ליד החברא קדישא בשעה שמטפלים בו נחשב לצורך כיוון שיכול להיות שיצטרכו ממנו דבר. ואחר שצריכים להיות שם לצורך המת, יכולים להישאר.

שיטת הרמב"ן שנטמא בין לצורך ובין שלא לצורך, אולם שיטת התוס' בפסחים ט. ד"ה בשפחתו שאין הכהן נטמא אלא לצורך.

הל"מ פסק השולחן ערוך יורה דעה סימן שעג סעיף ה "כל אלו שמיטמא להם, אפילו שלא לצורך. וי"א דדוקא לצורך." וא"כ פסק בסתם ויש, כשיטת הרמב"ן שמותר להיטמאות שלא לצורך. אולם הרמ"א שם כתב "ונכון להחמיר כסברא האחרונה, שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין." ובש"ך בנקוה"כ כתב שהעיקר כסברא הראשונה.

וכתב הפתחי תשובה יורה דעה סימן שעג ס"ק ד "כתב הגאון ז"ל מליסא בסדור תפלה שלו דמ"מ בחול מותר להיות בבית המת שמצוה לטמא לו אף שאחרים עסוקין עמו מ"מ צריך להיות שם שאפשר שיצטרכו שום דבר לצורך ארון ותכריכין וכדומה הוי לצורך קבורה ומותר להיות שם ע"ש:"

ועיין במנחת חינוך מצווה רסד שתלה מחלוקת זו, בחקירה האם טומאה הותרה לצורך טומאת קרוביו או דחויה.

ומדברי הרמ"א נראה שלשיטת התוס' אין להיטמאות לצורך שמירה וכבוד המת ולכך אין לכהן להיטמאות בכדי לכסות עיני אביו בעפר, אולם במנחת חינוך כתב שאף להתוס' מותר להיטמא לצורך שמירתו וכבודו, וכל מה שאסרו זה לראות עם הוא זכר או נקבה שאין בזה צורך למת כלל.