חילוק בין כלי נתר לשאר כלים

למה החומרים האחרים אינן דומים לכלי נתר שאינם מוזכרים בתורה ומקבלים טומאה?

נחלקו הראשונים בביאור החילוק בין כלי חרס שמקבלים טומאה לכלי אדמה שאינם מקבלים טומאה. ולכל דעה יש לבאר למה כלי נתר דומים לחרס.

ואעתיק לך מה שכתבתי בענין במקום אחר:

בראשונים יש כמה ביאורים, מה הם כלי אדמה:

א. הרמב"ם (פירוש המשנה כלים פ"ב מ"א, פ"ד מ"ד ועוד מקומות רבים). ביאר שכלי אדמה הם כלי חרס שעדיין לא נשרפו בכבשן. וכן דעת המאירי (ביצה לב: ד"ה אע"פ, יומא ב. ד"ה ובענין).

וכן הוכיחו התוספות (מנחות סט: ד"ה כלי אדמה) מהגמרא (שבת נח.) שקראו לחותם של טיט 'כלי אדמה'. וכן ממה שאמרו במשנה (כלים פ"ג מ"ב) 'נר של אדמה שהוסק פיו בפתילה', ומבואר שלפני שהוסק נקרא כלי אדמה.

ב. רש"י (יומא ב. ד"ה כלי אדמה) שלא נעשו מעפר שנצרף בכבשן 'אלא מן האדמה היא, שהוא כאבן רכה, וחוקקין ממנה כלים'.

ג. רש"י (שבת טז: ד"ה כלי אדמה) פירש שהם כלים גמורים כמו כלי נתר וחרס, אלא שלא גיבל את האדמה כשהכינם. וכן פירש התוספות רי"ד (יומא ב. ד"ה ולמה), בסוף דבריו.

וכעין דעה זו הובא במאירי (ביצה לב. ד"ה אע"פ) בשם 'יש אומרים', שכלי אדמה הוא שנוטל צרור של עפר וחוקק בו. אבל אם לקח עפר שראוי לעשות ממנו כלי, וגיבלו יפה נעשה כלי גמור ואינו כלי אדמה.

ד. התוספות (מנחות סט: ד"ה כלי אדמה) כתבו בשם רש"י, שהם 'שחיקת אבנים שקורין קרויי"ט'.

ה. התוספות רי"ד (יומא ב. ד"ה ולמה), פירש בתחילת דבריו, שכלי אדמה הם כלים שנעשו מטיט שאינו מיוחד לכלים, ולכן גם אם גיבל ואפה בתנור אינו מקבל טומאה.