שמועה קרובה מיום המיתה או הקבורה

משפחה שהילד שלהם היה חטוף בעזה כמה חודשים ולאחר כמה חודשים קיבלו אותו מת, וקברוהו כשקיבלו אותו. והמומחים אומרים שנראה שהוא כבר נפטר לפני זמן מרובה, האם המשפחה צריכה לשבת שבעה?

אם המומחים אומרים שעבר פחות מל' יום מיום המיתה, צריכים לשבת שבעה ככל דיני השבעה וביום הראשון לשמועה אינם מניחים תפילין. ומונים מיום השמועה שבעה ושלושים. ודיני השנה מיום המיתה. ואם המומחים אומרים שעבר יותר מל' יום מיום המיתה כיוון שנקבר זמן רב לאחר הקבורה, נחלקו הפוסקים האם צריכים לשבת שבעה או לא והלכה כדברי המיקל שאין צריך לנהוג שבעה אלא נוהג אבלות בדבר ניכר (צריך לעשות מעשה של אבלות ולא מספיק להימנע בת"ת או מתשה"מ) כגון חליצת הנעלים שעה אחת. והרוצה להחמיר ולשבת שבעה יכול לנהוג בשבעה לחומרא אולם יניח תפילין ביום הראשון, ואל יתבטל מלימודו.

אמרי' בגמרא מועד קטן דף כ עמוד א "תנו רבנן: שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה? קרובה - בתוך שלשים, רחוקה - לאחר שלשים, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה - נוהגת שבעה ושלשים. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין - הלכה כרבים, חוץ מזו, שאף על פי שרבי עקיבא מקיל וחכמים מחמירין - הלכה כרבי עקיבא. דאמר שמואל: הלכה כדברי המקיל באבל. וכו' רב, בר אחוה דרבי חייא, דהוא בר אחתיה דרבי חייא. כי סליק להתם, אמר ליה: אבא קיים אמר ליה: אימא קיימת אמר ליה: אימא קיימת אמר ליה: אבא קיים (והבין רבי חייא ששני הוריו נפטרו) אמר ליה לשמעיה: חלוץ לי מנעלי, והולך אחרי כלי לבית המרחץ. שמע מינה תלת: שמע מינה: אבל אסור בנעילת הסנדל, ושמע מינה: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, ושמע מינה: מקצת היום ככולו." וכן פסק השולחן ערוך סימן תב סעיף א "מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב, אם בתוך ל' יום הגיעה השמועה, אפילו יום ל' עצמו, הרי זו שמועה קרובה וחייב לנהוג שבעה ימי אבלות מיום שהגיע השמועה; וקורע ומונה ל' יום וכתב הרמ"א "מיום השמועה" לתספורת עם שאר דברים. כללו של דבר, יום שמועתו הקרובה כיום הקבורה. ואם שמע מיום ל' ואילך, א"צ לנהוג אלא שעה אחת וכו' ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה." ונחלקו הפוסקים איך מונים את השלושים יום בשמועה קרובה מיום המיתה או מיום הקבורה. כיוון שדין הגמרא נאמר לגבי מי שקרובו נפטר ונקבר והוא לא ידע, ונודע לו על קבורתו לאחר זמן. אולם מי שנקבר לאחר זמן רב מיום המיתה יש להסתפק האם מונים לדין שמועה קרובה מיום המיתה או מיום הקבורה. שהרי כל דיני אבלות כשנקבר מיד חלים מיום הקבורה, אולם אפ"ל שדווקא כשנקבר מיד כיוון שמוטל על הקרוב לקבור לא מתחיל דיני אבלות, אולם בשמועה קרובה מונים מיום המיתה. הש"ך סימן תב ס"ק ה' כתב וז"ל "כתבו הב"ח והדרישה בסי' שצ"ט בשם מהרש"ל דלפי זה היכא דמת ביום א' ונקבר ביום ב' אף על פי שהקרובים שהיו אצל הקבורה מונים מיום הקבורה כי אז היתה סתימת הגולל מ"מ אותן שלא היו אצל הקבורה ולא נודע להן שמת עד שהגיע יום ל' מיום הקבורה א"צ לנהוג אבילות כיון דיום שמועה דידהו הוא יום ל"א מיום המית' וה"ל שמועה רחוקה דלגבי דין שמועה יום המיתה הוא עיקר ע"כ:" וכ"כ הט"ז ס"ק ו' והחכ"א כלל קעא סעיף ו' וכן משמע מלשון המשנ"ב סימן תקמ"ח ס"ק מח. אולם הש"ך עצמו בנקוה"כ סימן תב סעיף ח' "צ"ע, שמהרש"ל הוציא כן מדברי רבינו ירוחם [סוף רלז, ב] ופוסקים, והרי רבינו ירוחם גופיה כתב להדיא בדין זה להפך, וז"ל בנתיב כ"ח חלק ג' [רלז, א], שמועה רחוקה נקראת ששמע שמת לו מת ושמעה אחר שלשים יום לקבורתו כו', עכ"ל, הרי להדיא דמונין מיום הקבורה, וצ"ע." וכ"כ בערוך השולחן שם סעיף י' והוכיח כן מדברי הרמב"ם המרדכי והרא"ש. ולמעשה הוראת הפוסקים ללכת אחר יום המיתה והרוצה להחמיר יחמיר, ומ"מ לא יקל בזה לעניין תפילין וביטול תורה.