דין שמועה רחוקה.

חטוף שהשתחרר מעזה אחרי 50 ימי שבי, והתברר לו שביום ששבו אותו אחיו נרצח, האם צריך לנהוג את דיני השבעה?

כיוון שעברו יותר משלושים יום מיום הקבורה, אינו צריך לשבת שבעה ולא לקיים את דיני השלושים ולא לעשות קריעה. אלא עושה מעשה ניכר לשם אבלות שעה אחת ודיו.

אמרי' בגמרא מועד קטן דף כ עמוד א "תנו רבנן: שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה? קרובה - בתוך שלשים, רחוקה - לאחר שלשים, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה - נוהגת שבעה ושלשים. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין - הלכה כרבים, חוץ מזו, שאף על פי שרבי עקיבא מקיל וחכמים מחמירין - הלכה כרבי עקיבא. דאמר שמואל: הלכה כדברי המקיל באבל. וכו' רב, בר אחוה דרבי חייא, דהוא בר אחתיה דרבי חייא. כי סליק להתם, אמר ליה: אבא קיים אמר ליה: אימא קיימת אמר ליה: אימא קיימת אמר ליה: אבא קיים (והבין רבי חייא ששני הוריו נפטרו) אמר ליה לשמעיה: חלוץ לי מנעלי, והולך אחרי כלי לבית המרחץ. שמע מינה תלת: שמע מינה: אבל אסור בנעילת הסנדל, ושמע מינה: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, ושמע מינה: מקצת היום ככולו." וכן פסק השולחן ערוך סימן תב סעיף ב "השומע שמועה רחוקה, אין צריך לנהוג כל דין אבלות, אלא דיו בחליצת מנעל, ואין צריך לא עטיפה ולא כפיית המטה, ומותר במלאכה, רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ובתלמוד תורה, ואם אין לו מנעלים ברגליו צריך שיכפה מטתו או יעטוף ראשו, שצריך שיעשה מעשה שניכר בו שעושה משום אבלות; ואם היה עוסק בתורה או במלאכה, או שהיה רוחץ וסך, ובאה לו שמועה, מפסיק שעה אחת משום אבלות, וחוזר למה שבידו, אבל אם היה לבוש תפילין, אינו צריך לחלצן, ומ"מ אינו יוצא ידי אבלות בהפסק זה, וצריך שיעשה מעשה שניכר שעושה משום אבלות, כגון חליצת מנעל או כפיית המטה ועטיפה; ומיהו בחדא סגי."