שמחה האסורה בשבעה ובשלושים

מהי שמחה שאסורה לאבל בשבעה ובשלושים, ומה ההבדל ביניהם?

בשבעה אסור לאדם לשחוק ואפילו שחוק זמן מועט, ושחוק הוא שמחה חיצונית בפניו, אבל בליבו צריך להיות בשמחה. ולאחר השבעה, אין איסור להראות שחוק על פניו, אלא צריך לעשות מעשים שמראים על אבילותו, כגון לא להסתפר וכו'

אמרי' בגמרא מועד קטן דף כו עמוד ב "אמר רב פפא: תנא באבל רבתי: אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק, ונמצא מתגנה על הבריות. וכ"כ השולחן ערוך יורה דעה סימן שצא אבל אסור בשמחה; לפיכך לא יקח תנוק בחיקו כל שבעה, שמא יבא לידי שחוק.

משמע שאחר שבעה מותר ליקח את התינוק בידו וכ"כ להדיא בטור ובב"י

וכתב הב"ח נראה דהכי קאמר כל שלשים יום שוין דאסור בשמחה אלא דאיכא חילוק בין שמחה לשמחה דליקח תינוק בחיקו אסור כל שבעה ותו לא כיון דאינה אלא חששא שמא מתוך כך יבא לידי שחוק והוא מימרא דרב פפא בסוף פרק אלו מגלחין אבל ליכנס לבית המשתה דאיכא ודאי שמחה אסור כל שלשים על כל המתים אבל על אביו ואמו שנים עשר חודש וכו': והיינו שס"ל שאף שחוק אסור כל שלושים.

אולם בערוך השולחן כתב "ודע דשחוק הוא ג"כ כקצת שמחה ואינה כשמחה ממש ואין לאסרה רק בתוך שבעה ולזה כתב הרמב"ם ספ"ה דמיירי בדין שבעה וז"ל אם בשאלת שלום נאסר באבל ק"ו שהוא אסור להרבות דברים ולשחוק שנאמר דום ולא יאחוז תינוק בידו של יביאנו לידי שחוק וכו' עכ"ל והשחוק הוא היפך הבכייה כמו שאמר קהלת עת לבכות ועת לשחוק ולכן בשבעה שהבכי מצוי אסור בשחוק ולא בכל שלשים וגם הטור וש"ע כתבו כן אלא שלשונם צריך ביאור וז"ל בסעי' א' אבל אסור בשמחה לפיכך לא יקח תינוק בחיקו כל ז' שמא יבא לידי שחוק עכ"ל ומאי הוא לשון לפיכך והרי שמחה אסור כל ל' יום וזה איסורו רק בז' וצ"ל דה"ק לפיכך כלומר כיון דשמחה אסורה כל ל' ולכן אף דשחוק לא הוי שמחה מ"מ כל ז' אסורה גם השחוק כיון דשמחה אסורה ל' ושחוק הוא חלק קצת משמחה [וגם לשון הטור יש ליישב לפי דברינו והב"י הקשה עליו והב"ח נדחק בזה ע"ש ולדברינו אתי שפיר ודו"ק]:"

ובלבוש כתב בדרך אחר שהגנאי יותר גדול כשצוחק בשבעה ולכך אסרו רק בשבעה.

ולדרכו של הערוך השולחן ששחוק הוא שמחה חיצונית ואסור בשבעה ואח"כ מותר, יש להקשות והרי אמרי' בברכות לא. שאסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז. וכ"כ פסק השו"ע בסימן תקס סעיף ה'. וצ"ל כמו שכתב הערוך השולחן שם ס"ח "וזהו כשעוסק בהשחוק זמן מרובה עם אחרים." וע"כ כאן מדובר שחוק זמן מועט.

ואף בשבעה צריך להיות בשמחה פנימית, כדאמרי' בגמרא סוכה דף כה עמוד ב "ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בסוכה. - פשיטא! - מהו דתימא: הואיל ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: מצטער פטור מן הסוכה - האי נמי מצטער הוא, קמשמע לן: הני מילי - צערא דממילא, אבל הכא - איהו הוא דקא מצטער נפשיה, איבעי ליה ליתובי דעתיה."