שחרור מחבלים תמורת גופות יהודים

מה ההיתר לשחרר מחבלים תמורת גופות של יהודים?

שלום וברכה 

מועתק מאמר מורנו הגר"ע פריד שליט"א בענין: 

שחרור שבויים מול שחרור מחבלים:
א.
"מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור" (שמות כב יט).
מבואר בתרגום יונתן שהכוונה היא שפרעה היה שובה את בני מלכי המדינות [יורשי העצר]
המשועבדות לו בתורת משכון וערבות [ועי' מלכים א' כ יג], ואף הם מתו משום ששמחו
בשעבודם של ישראל, וכן הוא במכילתא (מס' דפסחא פי"ג) שהשבויים מתו משום ששמחו
בגזרות פרעה על ישראל.
ב.
נאמר בגמ' (גיטין מה.) אין פודין את השבויים יתר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם. ובגמ' שם
יש שני טעמים מדוע לא פודים, או כדי שהציבור לא יהיו עניים, או כדי שזה לא יגרום להם
שהם יישבו עוד אנשים ועל ידי כך ירוויחו כסף.
ונפק"מ בין הטעמים במקרה שאין נידון של כספים, שלפי הטעם הראשון יש לדאוג לפדיון
השבויים, אך לפי הטעם השני יש לדון שאין לפדות.
ברמב"ם (פ"ח מהל' מתנות עניים הי"ב) פסק את הטעם השני, וכן הוא ביו"ד (סי' רנב ס"ה)
[ועיין כתובות נב ור"ן על הרי"ף (גיטין כב מדפי הרי"ף)].
ג.
בתוס' (גיטין נח) מבואר שבמקום סכנת נפשות פודים אף יותר מכדי דמיהן. לפי התוס' יש
לדון בנידון דידן להיתר, אולם הרמב"ן (גיטין נה) כתב לחלוק על דברי התוס', שהרי כל שבוי
עומד בסכנת מוות ובכל זאת אסרו חז"ל לפדותו ביותר מדמיו.
ונחלקו בכך האחרונים להלכה, בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' טו) פסק שאין לפדות אף במקום
סכנה, וכן הוא בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' לח), אולם בבית הלל (יו"ד רנב) כתב שבמקום סכנה
כן פודים. והובאו הדברים שם בפת"ש (ס"ק ד), וכן נפסק להלכה שבמקום סכנה פודים.
ד.
נתבאר שאין לפדות שבוי ביתר מכדי דמיו מהטעם שלא יבואו לשבות עוד, ולפי זה אף אין
לפדות שבוי על ידי שחרור מחבלים, כיון שעל ידי זה ישבו עוד אנשים. אולם יש לדון שאנשים
שנלחמו יהיה מותר לפדות, כדי שילחמו בלא פחד בידיעה שיעשו הכל כדי לשחררם אם
יישבו. אולם אם יש סכנה לשבויים, מותר אף לפדות אזרחים שנשבו. אך אם יודעים ודאי
שהמחבלים שמשתחררים יהרגו עוד, יש לדון בזה.
ה.
להיכנס לסכנה כדי להציל את חבירו, ולהכניס אחרים לסכנה כדי להציל חבירו:
כתב המשך חכמה על הפסוק "לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך"
(שמות ד יט), שמוכח שאם היו חיים המבקשים את נפשו [דהיינו שאם דתן ואבירם היו חיים] 
לא היה צריך לילך להוציא בני ישראל ממצרים, אע“פ שכל ישראל צריכים אליו אינו צריך
להכניס את עצמו לסכנה [ולכן רק בגלל שדתן ואבירם מתו נצטווה לשוב למצרים להציל את
עם ישראל]
והאריך בזה באור שמח (בפ“ז מהל‘ רוצח) שאין להיכנס לספק סכנה עבור הצלת חבירו
מסכנה וודאית, והביא מדברי הירושלמי (כתובות פרק ח) שנכנסים לספק סכנה כדי להציל
את חבירו [אף יחיד ולא ציבור], אולם דחה שאין ראיה מהירושלמי, והביא מהפוסקים (חושן
משפט סי‘ תכו) בעניין זה.
ודעת המשך חכמה הנ“ל שאין להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו ואף לא ציבור, וכן
דעת הנצי“ב (בהעמק שאלה פ‘ ראה), ועי‘ פת“ש (יו“ד סי‘ קנז ס“ק ט) שהעושה כך הוא חסיד
שוטה, וכן פסק המשנ“ב (סי‘ שכט ס“ק יט) לגבי יחיד שאין להיכנס לספק סכנה אם הוא ספק
אמיתי [ועי‘ חזו“א יו“ד סי‘ סט].
ולחולקים על האו“ש הנ“ל וסוברים שצריך להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו [וכ“ש
ציבור], צריך לבאר איך יפרשו את הפסוק הנ“ל, ויש בזה אריכות דברים ואכמ“ל.
ו. 
נתבאר שלהלכה אין להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו, אבל רק אם הספק סכנה
אמיתי, אבל אם הוא חשש סכנה רחוק צריך להיכנס לחשש זה כדי להציל את חבירו. אולם
להציל אנשים אם על ידי זה אחרים נכנסים לסיכון אין היתר בזה, ובפרט אם זה חשש סיכון
סביר.
ונתבאר שאין להיכנס לספק סכנה כדי להציל חבירו, אולם במלחמה יש היתר בזה [כמבואר
במנ"ח מצוה תכה].