מצה עם מיונז למצת מצוה

להרבה אנשים הרבה יותר קל לאכול את המצה עם ממרח שנותן טעם, וכגון מיונז וכדו', ויל"ע אם יש בזה חשש באכילת הכזית מצה, ובפרט באפיקומן שהוא דרבנן, [ואז גם האכילה יותר קשה] והנה ז"ל המשנה ברורה (סימן תסא ס"ק יח) 'ואם מותר לשרותה בשאר משקין ומי פירות או במרק, יש דעות בין הפוסקים י"א דאסור לפי שהן מפיגין את טעם המצה שנותנין בה טעם שלהן, וי"א דוקא ע"י בישול מפיג טעם מצה ולא ע"י שריה, וע"כ זקן או חולה שא"א לו לאכול מצה השרויה במים מותר לו לשרותה ביין או בשאר משקין אבל שאר כל אדם שאכל מצה השרויה בשאר משקין חוץ ממים לא יצא י"ח וצריך לחזור ולאכול מצה אחרת בין הכזית של ברכת מצה בין הכזית של אפיקומן. וכ"ז דוקא כששורה את המצה בהן אבל להטביל אותה בהן כתב רבינו מנוח בפשיטות דשרי דבזה לא נתבטל טעם מצה'. ולפו"ר מבואר בסוף דבריו שלהטביל את המצה בהם אין שום חשש, ולכאו' אין טעם לחלק בין להטביל ביין ושאר משקין, למריחה של דבר מועט על המצה עצמה. הרחבת הדברים: חיפשתי קצת ולפו"ר לא מצאתי כמעט מדברים בזה, [בדרשו ופסקי"ת לא דברו בזה כלל, ובספר שער המועדים פרק כא האריך בזה לעניין מצוות מצה בשבעת הימים שיש הרבה טעמים להקל לאכול עם לפתן, ובפרט כשהוא דבר מועט, והביא בזה מהגש"פ להגריש"א בשמו שצידד להקל, אמנם מצאתי בהלכות חג בחג להגרמ"מ קארפ פרק טז סעיף ז שהאריך קצת בזה, ותלה הדבר במחלוקת ראשונים, ויש לפלפל בדבריו וכדלקמיה, ועכ"פ גם הוא פשיט"ל שלדעת המשנ"ב יש להקל בזה]. הנה מי שלע"ע היחיד שראיתי דן בזה ומעמיד בזה צד חסרון הוא הגרמ"מ קארפ, אבל לכאו' דייקא מתוך דבריו עולה יותר שההיתר בזה ברור ומרווח, כי בעוד המשנ"ב הביא בזה רק דברי רבינו מנוח, הוא הביא בזה עוד ג' ראשונים שהתירו בפירוש, אלא שמאידך הביא ב' מקורות לאיסור, ולכן כתב שאין להקל שלא לחולה וזקן, אבל לכאו' שתי המקורות לאיסור אינם ברורים כלל, והראשונים המתירים הדברים מפורשים בדבריהם והם רבים, ואבאר מעט את הדברים. הנה בכמה ראשונים מפורש הדבר שאין שום חשש לטבל את המצה בדבר שיש בו טעם, והם: רבינו מנוח [וכמובא דבריו במשנ"ב], הראב"ד [פ"ו מחו"מ ה"ה על פי התוספתא שיוצאים במצה מתובלת ופירשה שתיבל לאחר אפייה], וכן הוא בר"ן ובמאירי [פסחים קטו], ליישב קו' התו' למה אין החרוסת מבטלת את המרור, כיון שדרך טיבול הוא [כ"ז הביא הגרמ"מ קארפ שם]. והנה לכאו' מדברי התו' שהקשו על החרוסת של המרור שיבטל טעמו אע"פ שהוא דרך טיבול, מוכח לכאו' שדעתם לאסור אף בדרך טיבול, אבל זה אינו די"ל שדעת התו' שהחרוסת אינו בטיבול בעלמא אלא אוכלים הרבה ממנו, והוא מוכרח שהרי דעת התו' שבדבר מועט אין ביטול טעם וכמוש"כ התו' שם לבאר הא דיוצאים במצה מתובלת, וע"כ שסוברים התו' שהחרוסת אינו בטיבול בעלמא, וכ"כ בתורת חסד סי' מט סק"ט [ג"ז מדברי הגרמ"מ שם]. אלא שמסיק הגרמ"מ שם שזה תלוי בדעות אם מטבלים המצה בחרוסת, שדעת הרמב"ם שמטבלים המצה בחרוסת, והקשו עליו רבינו מנוח והטור בשם המנהיג שהחרוסת מבטל טעם המצה, ותירץ רבינו מנוח שהוא דרך טיבול ואינו מבטל, [וכן תי' הרדב"ז], וממילא כיון שהמנהג שלא להטביל המצה בחרוסת, אלמא נקטינן לכתחילה לחוש להסוברים שיש ביטול טעם גם בדרך טיבול [ומצה מתובלת המדובר בתיבלה קודם האפייה שהכל הוא חלק מהמצה], זה תו"ד שם ועל פי זה מסיק שאין להקל לכתחילה, אבל לכאו' אינו מובן כלל טענה זו, דמהיכי תיתי שהטעם שלא מטבלים מצה בחרוסתך הוא "מחמת חשש", הרי י"ל בפשיטות שהוא משום שנקטינן ש"אין צורך" להטביל את המצה בחרוסת, כי כל הטעם הוא משום קפא וזה אין במצה [ואדרבא דעת הרמב"ם בזה צ"ב ואכמ"ל], אבל אין שמץ ראיה בזה שהחמירו בטיבול לכתחילה, וכן נראה מדברי המשנ"ב שסתם בפשיטות כדברי רבינו מנוח שמותר להטביל ולא הזכיר בזה שום צד להחמיר לכתחילה ואעפ"כ כתב שאין מטבילים את המצה בחרוסת. העולה מכל זה שבד' ראשונים מפורש הדבר להיתר, רבינו מנוח, ראב"ד, ר"ן, ומאירי, ומתו' היה מקום ללמוד לאיסור אבל מוכרח שאינם מדברים בטיבול מועט, ולא נשאר לנו מקור אלא ממה שאין מטבלים המצה בחרוסת, ולכאו' אין בזה שמץ ראיה. אמנם כמדומה שאין המנהג להקל בזה, ויל"ע אם אכן יש בזה טעם להחמיר. אשמח לשמוע חוו"ד.

שלום רב 

אין לאכול את הכזית מצה עם ממרח. 

שהרי אמרו בגמרא (פסחים קטו.) שאין לאכול מצה ומרור יחד, שטעם המרור מבטל טעם המצה.

ואפילו מלח נהגו האשכנזים שלא לטבול במצה של מצוה, כמבואר ברמ"א(סי' תעה ס"א).

אך מי שאכל כך, יש לדון אם יצא ידי חובה. עיין מקורות.

מהגמרא פסחים קטו. משמע שלא יוצא ידי חובה.

אך מדברי התוס' (זבחים עח. ומנחות כג:) מבואר שדוקא במרור אמרו שחוזק המרירות מבטל טעם מצה, אבל בשאר דברים טעם כעיקר ויוצא ידי מצה. ועוד כתבו תוס' בפסחים (קטו) שגם מצה מתובלת שיוצאים בו יד"ח. 

שו"ע (סי' תעה ס"א) ויטבלם במלח. רמ"א: ואין המנהג לטבלם במלח בלילה ראשונה,